החלטה בתיק בש"פ 9827/03

1.        על העורר בבש"פ 10364/03, הוא המשיב בבש"פ 9827/03 (להלן - "העורר") ועל נאשם אחר (להלן - "הנאשם האחר") הוגש בבית משפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס להם עבירות של רצח בכוונה תחילה והדחה בחקירה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, בעקבות עסקת חליפין של מכוניות בין אדם בשם ג'מאל חמדאן (להלן - "המנוח") לבין זיאד אבן חרמה שלא עלתה יפה, ביקשו העורר והנאשם האחר, שהוא קרוב משפחה של זיאד אבן חרמה, לנקום במנוח. השניים הגיעו לביתו, פיתו אותו לצאת אליהם בתואנה שהם מבקשים "לעשות סולחה" וכשיצא  התנפלו עליו והכו אותו. הנאשם האחר תפס את המנוח מאחוריו, כרך את זרועותיו מסביב לצווארו וחנק אותו, והעורר דקר אותו בחזהו בסכין מטבח שהייתה ברשותו. המנוח הצליח להיחלץ מידיהם, אולם הם רדפו אחריו, תפסו אותו והעורר דקר אותו דקירה נוספת בירכו. המנוח התמוטט ומת. עוד נטען, כי ביום הרצח פנה העורר לאדם נוסף שהיה אתו ועם הנאשם האחר במקום הרצח ואיים עליו לשקר ולומר כי לא היה במקום האירוע. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ג' גלעדי), בהחלטתו מיום 19.11.02, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. משלא נסתיים משפטו תוך תשעה חודשים, ביקשה המדינה להאריך את תקופת המעצר בתשעים ימים. בית משפט זה (כבוד השופט א' מצא), בהחלטתו מיום 12.5.03, האריך את תקופת המעצר בתשעים ימים. משלא נסתיים המשפט תוך תקופת ההארכה ביקשה המדינה להאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים. גם הפעם האריך בית המשפט זה (כבוד השופטת מ' נאור), בהחלטתו מיום 5.8.03, את תקופת המעצר כמבוקש. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ג' גלעדי), בהחלטתו מיום 9.11.03, את בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

           העורר עורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 9.11.03 בבקשה לעיון חוזר, ואילו המדינה חוזרת ומבקשת להאריך את תקופת המעצר בפעם השלישית, בתשעים ימים נוספים.

2.        בהודעת הערר ובדיון לפני טוען בא כוח העורר כי "חל כרסום בחומר הראיות שהיה מונח בפני בית המשפט עת שהורה על מעצר העורר" ולפיכך יש להורות על שחרור העורר בערובה. לטענתו, לא ניתן להסתמך על עדותה של אשת המנוח - שהיא עדה מרכזית במשפט - משום ש"לא זיהתה את העורר כדוקרו של המנוח בכל הליך חקירתי תקף" וכי "לראשונה זיהתה האשה את העורר כדוקר כשזה ישב על ספסל                                                                                                              הנאשמים". עוד טוען הוא, כי המומחה הרפואי שעליו נסמכת התביעה "אינו יכול לקבוע מעל לספק סביר מה הייתה סיבת המוות". טענה נוספת בפיו לפיה מופלה העורר לרעה לעומת הנאשם האחר ששוחרר לחלופת מעצר. לענין הבקשה להארכת תקופת המעצר הוסיף, כי המשפט התארך יתר על המידה ללא הצדקה וללא כל התקדמות ממשית; כך ציין כי שני עדים מהותיים שהוזמנו להעיד בעבר לא התייצבו "ואין כל ביטחון" שהם יתייצבו להעיד בתאריכי הישיבות שנקבעו.

           כנגד הערר על החלטת המעצר טוענת באת כוח המדינה שלא חל כרסום בראיות התביעה. לענין עדותה של אשת המנוח טוענת היא, שלא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי לצורך עדותה של אשת המנוח משום שבחקירתה במשטרה אמרה שלא ראתה את פני הדוקר; רק במהלך המשפט, כאשר נשאלה אם היא מזהה בין שני הנאשמים את מי שדקר את בעלה, הצביעה על העורר. עוד טוענת היא, לענין עדות המומחה הרפואי, כי אמנם עולה מדבריו שנשברה עצם בצווארו של המנוח, אולם קביעתו הברורה היא שהמנוח מת עקב איבוד דם כתוצאה מהדקירות. באת כוח המדינה מוסיפה וטוענת, כי העורר אינו מופלה לרעה לעומת הנאשם האחר, ששוחרר משום שאין בידי התביעה ראיה ישירה לכך שחנק את המנוח. לענין הבקשה להארכת המעצר טוענת היא, כי העידו במשפט "שורה של עדים והייתה התקדמות" וכי אם לא יתייצבו שני העדים המהותיים שקיים חשש כי לא יתייצבו לדיון גם הפעם, יוגשו הודעותיהם במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, תשל"א-1971. עוד טוענת היא, כי מסוכנותו של העורר עומדת בעינה ואין להפיגה על ידי חלופה למעצר.

4.        אינני רואה עין בעין עם בא כוח העורר בעררו על ההחלטה בעיון החוזר.

           כאמור לעיל, טוען בא כוח העורר כי נתכרסמו הראיות, בעיקר לגבי עדותם של אשת המנוח והמומחה הרפואי. לענין זה מקובלת עלי תשובת באת כוח המדינה, כי לא היה צורך בעריכת מסדר זיהוי לצורך הזיהוי על ידי אשת המנוח וכי די היה בזיהוי שזיהתה את העורר בבית המשפט. גם לעניין עדותו של המומחה הרפואי מקובלת עלי תשובת באת כוח המדינה, כי לדעת המומחה הרפואי נגרם מותו של המנוח עקב איבוד דם כתוצאה מן הדקירות שנדקר, אף על פי שלא שלל קיומן של חבלות נוספות בגופו. כך או כך, אין בהשגותיו של בא כוח העורר כדי לקעקע את ראיות התביעה במידה המצדיקה שחרור מן המעצר.

           גם טענתו של בא כוח העורר לפיה מופלה העורר לרעה בהשוואה לנאשם האחר דינה להידחות. אכן, מקובל עלינו כי יש להקפיד על שוויון בין נאשמים ויכול שנאשם ישוחרר מן המעצר על מנת שלא להפלות בינו לבין נאשם אחר שנעצר בשל אותה פרשה ושוחרר. השוויון הוא ערך יסוד ויכול שיטה את הכף (ראו דברי בבש"פ 7496/00 רבאח נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000(3) 2146; בבש"פ 4569/03 דזרלשווילי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2505; ובבש"פ 9818/03 מכתבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, לא תמיד יהיה בכוחו של עקרון השוויון לגבור על עקרונות חשובים אחרים, כמו הצורך להגן על שלומו ובטחונו של הציבור מפני מי שסכנתו מרובה (ראו דברי השופט מ' חשין בבש"פ 6326/97 מוסלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(3) 903; ודברי השופט י' זמיר בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 392). בפרשה שלפנינו נחה דעתי כי לא קיימת אפליה בין העורר לבין הנאשם האחר ומקובל עלי נימוקה של באת כוח המדינה כי השוני בראיות שעומדות נגד העורר ונגד הנאשם האחר מצדיק את ההבחנה ביניהם. 

5.        כאמור, מבקשת המדינה להאריך את תקופת מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים.

           אכן, חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (בש"פ 5068/02 מדינת ישראל נ' כילאני, תקדין עליון 2746 (2)2002; בש"פ 9944/02 מדינת ישראל נ' דאעס, תקדין עליון 20 (1)2003; בש"פ 4587/03  מדינת ישראל נ' זאדה, תקדין עליון 2003(2) 2469 והאסמכתאות שם). ולענין הארכות נוספות ציינתי כי "בקשת הארכה ראשונה צריכה בדיקה; בקשת הארכה שניה צריכה בדיקה יותר מקודמתה; ובקשת הארכה שלישית - על אחת כמה וכמה" (דברי בבש"פ 4813/02 מדינת ישראל נ' שמעון, תקדין עליון 2002(1) 2321; ובש"פ 10150/03 מדינת ישראל נ' חיים בן ישי, (טרם פורסם)) עוד נאמר כי "יש להיזהר מאד בהארכת תקופת מעצר בפעם השלישית ויש לבדוק מחדש את כל השיקולים הצריכים לענין" (בש"פ 1611/01 מדינת ישראל נ' אל-אמיטל, תקדין עליון 2001(1) 1581, 1582; ראו גם: בש"פ 1147/01 מדינת ישראל נ' בדיר, פ"ד נה(3) 481; בש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' נמרודי, פ"ד נה(3) 232;  בש"פ 1150/01 מדינת ישראל נ' לוי (טרם פורסם)). אולם, אפילו בודקים וחוזרים ובודקים את כל השיקולים הצריכים לענין באספקלריה כזאת, אין מנוס מהארכת מעצרו של העורר. דברים אמורים בעבירה של רצח, שנעברה על רקע סכסוך עסקי, קל ערך למדי, תוך שימוש בתחבולה, לעיני אשתו של המנוח. ויודגש כי הסכסוך לא היה בין העורר לבין המנוח אלא בין אדם אחר לבין המנוח, כך שהעורר היה בגדר מתעבר על ריב לא לו. העורר גם איים על אדם שהיה נוכח במקום כדי להניעו לשקר. כל אלה עונים בעורר ומעידים עליו שהוא מסוכן. אפילו התארך המשפט יתר על המידה הרי שניתן הסבר מספיק לכך, ומכל מקום יש יסוד להנחה שהמשפט יסתיים תוף תקופת ההארכה. במצב דברים זה גובר השיקול של המסוכנות על השיקולים האחרים ומצדיק הארכה של המעצר.

6.        לפיכך אני מאריך את מעצרו של העורר בתשעים ימים נוספים, החל מיום 9.11.03 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 969/02 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הכל לפי המוקדם.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשס"ד (21.12.03).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: